בשיעורי ביולוגיה בכתה ח', למדנו מספר על עריכת ניסויים מדעיים, מעין "שיטות מחקר לחטיבת הביניים". בכל תרגיל / שאלה היה תיאור של מחקר והיינו צריכות וצריכים לציין מה אפשר ללמוד מזה, האם המחקר אמין וכיו"ב. בכל השאלות בחוברת, והיו עשרות כאלה, היה תמיד "חוקר" – החוקר עשה ככה, החוקר בדק, החוקר מצא. פעם אחת שאלתי בקול רם: "איך זה שזה תמיד חוקר, למה אין אף חוקרת?" –"אולי כי באמת אלה היו רק חוקרים," ענתה אחת מחברותי לכתה, שהיתה סוג של "הפמיניסטית הייצוגית בכתה", והוסיפה הערה שרמזה שאני מתחכמת או לא עניינית.
היום אני יודעת שזה לא היה במקרה. כל החוקרים בחוברת היו גברים כי זאת מוסכמה חברתית, והשפה העברית מאוד החלטית וברורה לגבי המין, זכר או נקבה, של דמויות ועצמים. לפעמים אולי החלטית מדי.
אני לא זוכרת מתי מרב מיכאלי התחילה לדבר בלשון נקבה באופן גורף בתקשורת הממסדית. אני זוכרת שבהתחלה זה משך הרבה תשומת לב, בהמשך פחות, ועכשיו, עם הבחרה לכנסת זה מושך עניין מחדש: מה, גם בכנסת היא תדבר ככה? היא תקבל זמן כפול לנאומים בשל הפנייה בלשון זכר וגם נקבה? ועדיין יש השואלים: למה היא עושה את זה? זה מסרבל את השפה, זה מבזבז זמן, זה מכביד.
והתשובה היא: כי שפה משנה מציאות. כי למילים שלנו יש כח, כי כשאת באה ומדברת על פמיניזם כמו שמרב מיכאלי עשתה בנאום הבכורה המרשים שלה את לא יכולה שלא לדבר בלשון נקבה.
בכתיבה ושיחה באינטרנט יש שני מאפיינים שמזמינים התייחסות לדיבור בלשון נקבה:
פנייה ממוקדת לקהל היעד: בגלל ריבוי הגירויים והתכנים, ככל שנהיה ממוקדות וישירות יותר בפניה שלנו, כך יש יותר סיכוי שנקבל תשומת לב טקשב. זה כולל שימוש בפעלים בצורת נקבה, כמו גם תמונות של מגוון אנושי רחב יותר: כשאנשים ונשים רואים את עצמם (או דמויות שיוכלו להזדהות איתם) בדף אינטרנט, הם קשובות וקשובים יותר.
הנעה לפעולה: באנגלית הפעלים בצורת ציווי עובדים מצוין, ללא הטיה מגדרית, בלי ציון צורת יחיד או רבים:
Go! Click here! Act now! Donate! Like us :)
בעברית זה לא הולך חלק, וצריך לבחור: מתי לפנות רק בלשון זכר או רק בלשון נקבה, ומתי ואיך לשלב ביניהן.
יש מבחר גדול של אפשרויות שילוב, למשל:
- קו נטוי שמציין אפשרויות שונות: "אנחנו הולכים/ות לשנות את העולם"
- שניוּת של שתי הצורות: "אנחנו הולכות והולכים לשנות את העולם"
- צורת ה"בנותים": "אנחנו הולכותים לשנות את העולם"
- שימוש רק בלשון נקבה: "אנחנו הולכות לשנות את העולם"
- ואפשר גם: "את ואני הולכות לשנות את העולם. את באה?"
וזה רק בגוף ראשון רבים. יש גם את צורות הפניה בגוף שני, או שימוש בשם הפועל ("ללכת לשנות את העולם").
עדכון, אפריל 2024: בעמוד "כתיבה שוויונית" באתר של כנרת יפרח יש כלים, מדריכים כתובים ומצולמים, דוגמאות והמלצות, וניתוחים של מחקרים בנושא כתיבה שוויונית ומותאמת למגדרים שונים. כולל מדריכים של דפנה איזנרייך, ורד חורי, וכנרת יפרח. התוכן עדכני, ברור, נגיש ומומלץ בחום.
מה שיפה בתקשורת באינטרנט, זה שכל אחת מאיתנו יכולה לבחור באיזו צורה להשתמש לפי ההקשר, לפי מי שאנחנו מדברות אליהם ומה שנרצה שיעשו. הניסוח לא עובר עריכה ממסדית, לשונית או תכנית, כמו בתקשורת המסורתית (עיתון, רדיו, טלויזיה). כל אחת מאיתנו יכולה לבחור באילו צורות פניה להשתמש ומתי בבלוג שלה, בשיחה בפייסבוק, באימייל, וגם באתרי אינטרנט.
אני משתדלת להשתמש בצורת השניות, לא כל הזמן אבל מדי פעם, או בלשון נקבה בקבוצות של רוב נשי. זה לא יותר מסורבל מאשר ללמוד מתמטיקה לבגרות בכתה עם בנים, או להרוויח פחות מגברים על אותה עבודה, או לקבל וסת פעם בחודש.
נאום הבכורה בכנסת של מרב מיכאלי, הציף את המחשבות האלה והזכיר לי גם את הציטוט הזה, של אמאל'א – בלוגרית חברה ומדענית:
בכל פעם שאת מעזה להיות עצמך מול אנשים, בלי לתקוף אישית אלא פשוט לשאול שאלה, או להגיד מה את חושבת, או לעשות מה שאת מאמינה בו, יש מישהי שרואה את זה ולוקחת משהו מזה אליה. אפילו אם זה לא מושלם. אפילו אם אפשר לעשות את זה יותר טוב, את מהווה דוגמא לדרך שאפשר לבחור בה ולא כל אחת יודעת שקיימת בשבילה. את משפיעה על אחרות, על אחרים, להאמין שזה אפשרי גם בשבילם. וזאת הנקודה שלך. התרומה שלך. כל נקודה שאת שמה עוזרת לך לשים קוים יותר נכונים, עושה את זה יותר קל בפעם הבאה. את חייבת להאמין שאת יכולה לשים את הנקודה הזאת, זה תנאי הכרחי, וכמה משמח – גם מספיק.
זה נכון ששפה גם משקפת מציאות וגם משפיעה עליה, אבל הייתי רוצה להוסיף כאן נקודה אחרת. צורת הזכר בעברית מתוארת בתיאורים של ענייני לשון כצורה "בלתי מסומנת", כלומר ככזאת שיכולה להביע גם זכר וגם נקבה. צורת הנקבה מתוארת כ"מסומנת", כלומר ככזאת שיכולה להביע רק נקבה. מה שקורה לא פעם בלשונות רבות הוא שהצורה המסומנת נעלמת בהדרגה. זה כבר קרה אפילו בעברית: פעם הייתה בעברית צורת פועל בעבר בשביל "הן" שהייתה שונה מהצורה ל-"הם". כלומר, הייתה צורת פועל נוספת בצד "כתבו". יש לה עדות בתנ"ך. היום היא איננה: נשארה רק הצורה הבלתי מסומנת. גם צורות ציווי כמו "ראינה" הולכות ונעלמות, עד כדי כך שמי שמתנגדת לכתוב "ראה" בהפניות ביבליוגרפיות משום שלתחושתה זו צורת זכר, מרגישה נוח עם "ראו" למרות שגם היא, במקורה, צורת זכר.
נדמה לי שמה שמירב מיכאלי עושה דווקא מאט את התהליך הטבעי שבו צורות מסומנות מסוימות נעלמות מהשפה בהדרגה (כמו באנגלית, למשל, ונדמה לי שזה המצב היותר נוח לכולם), ולכן אני לא חושבת שזה הכרחי לעשות כמוה.
אבל בלי קשר לכל זה – הנאום שלה היה מצוין.
מעניין, עדה. לא חשבתי על זה ככה. אני מניחה שאפשר לדבר על כך שזאת בעיה שהצורה הלא מסומנת היא צורת הזכר, והנקבה היא "האחר", בדומה לדברים שסימון דה בובואר כתבה ב"מין האחר".
לשון ה"צאנה וראנה" כבר כמעט ולא בשימוש. אולי היא עוד תשוב במחזורי החיים של אופנה זו או אחרת? אני קוראת לזה "בנותנה", וזה מזכיר לי את המורה מחוג ההתעמלות שהשתתפתי בו כשהייתי ילדה: בנות, גשנה והבאנה מזרונים…
מודה שחשבתי פעם שזה גימיק, רק בשנה האחרונה התחלתי לחשוב על זה אחרת, והפוסט הזה הוסיף לבחירה הזו עומק. תודה
הי ריקי, אני בהחלט רואה הרבה כתיבה כזאת בכתיבה שלך באינטרנט – נהנית לקרוא ומקבלת השראה.
מסכימה עם עדה, ורואה סביבי איך שימוש בלשון נקבה רק מרחיק במקום לקרב, וסוגר אוזניים במקום לפתוח אותן.
הי אליענה (?), אני שמה לב לפעמים שגברים אוהבים להיאחז בזה ולעשות מזה עניין כדי להתחמק מדיון בדברים מהותיים יותר. אני משערת שיש מקרים כאלה ואחרים…
האמת שאני חייבת להודות שזה מפריע לי באופן אישי. שקשה לי לקרוא את כל הטקסטים עם ה"אתן.ם או אתן הולכים" או כל שילוב אחר של זכר ונקבה (ויש כל כך הרבה, למען השם). זה מסיח את דעתי ממה שמנסים לומר מעבר לכל הזכר/נקבה.
(כן, אליענה :)