אחד משני הפאנלים המרכזיים השנה בכנס הטכנולוגיות למגזר השלישי NTC הוקדש לכישלון במגזר השלישי. הפאנל היה המשך של דיון מהכנס הקודם על חדשנות ועל הבדלים בין המגזר השלישי לטכנולוגי. אחד ההבדלים שהוזכרו הוא שבעוד שבקהילת היזמות הטכנולוגית כישלונות אינם נחשבים לבושה ולפעמים גם לגאווה, בקהילת המגזר השלישי לא מדברים מספיק על כישלונות ולא לומדים מהם.
הפאנל היה אחד משיאי הכנס, וזכה לתגובות ואזכורים בבלוגים שונים בתחום טכנולוגיה והמגזר השלישי. חזרתי לסיכומים ומחשבות על הפאנל והנושא לפני כמה ימים, ואני שמחה להעלות אותם כאן.
בפאנל השתתפו:
- אליסון ברנס, סגנית נשיא בכירה לענייני תקשורת ב-Case Foundation
- מייגן קשנר, מנכ"לית ומייסדת Benevolent
- בריאן רייך, מנהל little m media, יועץ תקשורת ואסטרטגיה לארגונים לשינוי חברתי
- ארין שיי, מנהלת בתחום ניהול מוצר ב-Sage, חברה ליעוץ ושירותים למגזר השלישי
- והנחתה בת' קנטר, מרצה, מדריכה סופרת ובלוגרית בתחום טכנולוגיה ושינוי חברתי.
כמה מהסוגיות והנקודות המרכזיות שעלו היו:
איך מגדירים כישלון?
- קל יחסית להגדיר כפרטים, אבל קשה להגדיר ארגונית ולמצוא לזה ביטוי בתרבות ארגונית. ועוד יותר קשה במגזר השלישי כשעוסקים בבעיות מורכבות והמדידה של תוצרים מורכבת.
- לבעלי עניין שונים יש ציפיות שונות, וקשה לעמוד בציפיות של כולם.
- יש הבדל בין להיכשל ולהיות כישלון. זה שנכשלתי לא הופך אותי לכישלון. המיתוג של מישהו או משהו ככישלון, מגביל את היכולת שלהם ללמוד ולהתפתח מתוך זה.
- יש הבדל בין הכלה וקבלה של כישלון. זאת בעיה, כי אנחנו לא מתקדמים מספיק בפתרון בעיות חברתיות. אי אפשר רק להיכשל ולהישאר בתחום.
הציפייה להצלחה תמיד:
- אליסון: במגזר השלישי אין מקום לכישלונות, התורמים והקהילה רוצים דברים בטוחים. אנחנו כקרן מנסים לשנות את זה, לתת יותר מקום לכישלון. אין חדשנות במקום שבו הכל בטוח. ארגונים לא מספיק שקופים וכנים לגבי האפשרויות של כישלון ולמידה בבקשות.
- מייגן: יש מממים שמעוניינים בדברים חדשניים ועם סיכון. למדתי שאם אני באה כיזמית לעומת ארגון מסורתי – אני גם יכולה לקבל את המימון.
- אליסון: צריך לזכור שמדובר בחיים של אנשים ולא במוצר צריכה. היא שיתפה סיפור על תכנית לפרסום מיכלי מים באפריקה. זה לא עבד, לא שיפר חיים של אנשים ולפעמים גם פגע, כי המיכלים היו פחות טובים מחלופות אחרות. הקרן זיהתה את הבעיה וסיימה את מימון הפרויקט.
הצורך בכישלון פומבי
- בריאן: צריכים להיכשל מוקדם יותר, מהר יותר, (בהשראת "Release early, release often") כדי להגיע לפתרונות. עדיף לנסות ולבדוק, מאשר לא לעשות כלום. אנחנו צריכים לרצות להיכשל כדי לבדוק דברים, כדי להוכיח לעצמנו.
- צריך להיכשל בדרך שארגונים אחרים יוכלו ללמוד, ולא ייכשלו באותו מקום כמונו.
- בת: לא להיכשל בבידוד, אלא כחלק מהקהילה. אנחנו צריכים שאנשים ינדבו את הכישלונות שלהם לטובת הכלל, לטובת למידה משותפת.
כישלון ולמידה
- ארין: יש מילה אחת לכישלון, אבל רצף של מצבים וחוויות. כשלון טוב הוא כשלון עם למידה.
- בריאן: צריך לשנות את ההגדרה של הצלחה וכישלון. לחשוב על כישלון כשלב בדרך להצלחה, ככלי למידה.
- אליסון: אם שמים דגש על הלמידה ולא על הכישלון, זה עוזר להתמודד עם הכישלון וגם עם הבעיה שעדיין ניצבת בפנינו.
- מייגן: קשה ללמוד בתוך הארגון. זה קל יותר בארגון קטן, או כעצמאית.
אז מה עושים?
- בריאן: להכיר ולהבין את החסמים: ממה אתם פוחדים? לאבד מימון, עבודה. להיות כנים עם עצמנו לגבי זה.
- בת : לא לשכוח, ש להיכשל זה מאוד אנושי. להבין מה התגובה שלנו לכישלון (האשמת אחרים? הכחשה? הלקאה עצמית?), ואיך זה מתקשר לתגובה ארגונית.
- לספר בפומבי את הסיפור ואת מה שלמדתי
- לקוד קידה ולהמשיך הלאה: בת' הציעה את המחווה הבאה לציון הכישלון והכלה שלו: להרים ידיים גבוה, לחייך חיוך מרוצה, ולקרוא בקול: "נכשלתי! עכשיו אני יכול/ה להמשיך הלאה וללמוד". והיא הקימה את כל האנשים בקהל על הרגליים ויחד הם קדו את קידת הכישלון.
לקראת סיום הפאנל, סיכמו המשתתפים להמשיך את השיחה בנושא. נקבע ההאשטאג #npfail והוכרזה תחרות שנערכה ע"י NTEN, מארגני הכנס, בשותפות עם קרן קייס לשיתוף סיפורי כישלון במגזר השלישי.
בשלב הסיכומים, ציינה מייגן קשנר: זה נפלא שמתחילים לדבר על זה, אבל עדיין לא מדברים על הבדלים תרבותיים, אתניים, מין, גודל לתקציב, האם כשלון הוא מותרות בתרבויות מסוימות. יש עוד על מה לדבר. יש עוד הרבה מה ללמוד מארגונים מקומיים וארגוני גראסרוטס. הדיבור שלנו על כישלון, מעודד קרנות לקבל יותר כישלון. הייתי שמחה לקבל את הפתיחות לכישלון שקיבלתי כיזמית, כשהיתיי בארגון קטן.
עברו מאז כמה חודשים, ומצאתי את עצמי חוזרת לא פעם לשיחה הזאת על כישלון בפעילות לשינוי חברתי ובארגונים ללא כוונות רווח, ולמחשבות על הנושא. הנה כמה דברים ששמתי לב אליהם:
- קל יותר להתמודד עם כישלון אישי, קשה יותר כשזה בקבוצה. אולי כי אז אני חוששת שההתמודדות האישית שלי תתפרש אחרת בארגון. למשל: ניתוח ולמידה כהלקאה עצמית פומבית.
- אין כמעט כישלונות מוחלטים, "רע לתפארת" יש בעיקר בשירים של אלכסנדר פן. לכן חשוב ללמוד מהניסיון, גם ממה שהיה טוב וגם ממה שהיה פחות מוצלח.
- הקידה עוזרת! עשיתי את זה פעמיים, פעם אחת לבד עם עצמי ופעם אחת עם עוד אנשים וזה באמת עזר לי להרגיש טוב יותר ולהמשיך הלאה. נסו ותיהנו גם!
- הפוסט הזה של עמית גל גם הזכיר לי את השיחה מהכנס. בפוסט עמית מנתח קמפיין מימון המונים שניהל ושלא הצליח, ומנסה להבין ולהסביר למה הקמפיין לא עבד. מי שקורא את הפוסט יכול ללמוד מניסיונו של עמית, וגם לראות שהוא איש מקצוע מיומן בתחום. דרך אגב, עמית יוצא בקמפיין חדש לפרויקט, תוכלו לקרוא עוד ולהצטרף כאן.
- הייתי רוצה לשתף ולשוחח על כישלונות בעבודה שלי ולמידה מהם, אבל הייתי מעדיפה לעשות זאת בקבוצה שיש בה היכרות ואמון בין המשתתפים. נראה לי שכך הלמידה תהיה יותר משמעותית, ויהיה יותר נעים לשתף.
קישורים לקריאה נוספת:
- פוסטים בעקבות הפאנל של בת' קנטר ושל בריאן רייך
- סיכום ויזואלי של הפאנל
- פוסט של בת' על תרבות ארגונית של הכלת כישלון בשלושה ארגונים
- סיכום תגובות לפאנל, בעיקר ציוצי טוויטר, שבת' אספה ב-storify
לטעמי הבסיס לפחד מהכישלון הו שמילדות מלמדים, מחנכים ודוחפים אותנו להצליח. ההצלחה היא חזות הכל. המסרים האלה מחלחלים ומטמעים ויצרים איזה קונוטציה שלילית לכישלון. בשנים האחרונות אני שינית גישה ומבחינתי כישלון היא לא מילה שלילית (היא מקבלת גוון שלילי כאשר אני לא לומד מהכישלון, או שאני מנסה לעשות את אותו הדבר ולצפות לקבל תוצאות שונות).
אני חושב שצריך ללמד את הילדים בבתי הספר איך להכשל, איך להתמודד עם כישלון, איך ללמוד מכישלון.
מבחינת כמותית, הכישלונות (בכל תחומים שנגע בהם במהלך חיינו ) יהיו רבים מההצלחות.
שמחתי לאחרונה לגלות על הארגון העולמי FailCon :
http://thefailcon.com/index.html
ועוד יותר שמחתי שהולך להיות כנס שכזה בתל אביב ב 22/1
הי אביב, תודה על התגובה ותודה על המידע על failcon! לחיי הכישלונות שבדרך…