מאחורי המספרים: דמויות נחבאות ושינוי חברתי

כמה ימים אחרי יום האשה הבינלאומי ואחרי סיום חודש ההיסטוריה השחורה, צפיתי בסרט "מאחורי המספרים" (Hidden Figures, במאי: תיאודור מלפי, תסריט: אליסון שרודר ותיאודר מלפי, משחק: אוקטביה ספנסר, ג'אנל מונה, טרג'י פ. הנסון, קווין קוסטנר, קירסטן דאנסט, 2017) יחד עם אפרת, שכותבת בבלוג ביקורות הסרטים "חיות בסרט" ועבדנו יחד על כמה אתרי אינטרנט באוניברסיטה העברית. הסרט מספר על שלוש נשים, מדעניות, אפרו-אמריקאיות, שעובדות בסוכנות החלל של ארה"ב (נאס"א) בראשית שנות ה-60 ותורמות להצלחת המשימה של הטסת אדם לחלל. לרוב אני לא מפרסמת ביקורת או ניתוח של סרטים, אלא מעדיפה "חפירות" בעל פה עם חברות. אבל אחרי הסרט הזה חזרתי הביתה וקראתי כמה ביקורות על הסרט. רובן התייחסו למרכיבים הקולנועיים, אבל פחות להיבטים החברתיים והטכנולוגיים שבו. אז הנה כמה רשמים תובנות שלי, כאשה שלמדה מדעים, וכפעילה חברתית. מכאן והלאה יש ספוילרים, ראו הוזהרתם.

חדשנות טכנולוגית מול חדשנות חברתית: הסרט מתאר את הניסויים וההכנות להטסת אדם לחלל, הכנה לשימוש של מחשב ראשון בנאס"א, למידה של שפת תכנות, וצפייה בטלויזיה של אירועים היסטוריים. כמויות התושייה, הכסף והזמן הושקעו כדי לאפשר את הפרויקטים האלה הן עצומות. מצד שני, כל כך הרבה כסף ומשאבים הושקעו כדי ליצור ולשמור על הפרדה גזעית באמצעות מנגנונים מקבילים ונפרדים שגם הם מתוארים בסרט: שירותים נפרדים, ספריות נפרדות, מערכות השכלה נפרדות. הקושי לשנות את מנגנוני ההפרדה לא היה טכנולוגי (לרוב המנגנונים האלה היו בזבזניים) אלא קושי בשבירה ושינוי של מוסכמות חברתיות, וזה שינוי יותר קשה שלוקח יותר זמן.

לחזות את העתיד ולהתכונן: כשדורותי ווהן רואה את מחשב ה- IBM 7090 החדש שמגיע אל נאס"א, היא מבינה שמכונה שמסוגלת לבצע 24 אלף חישובים בשנייה תחסל את עבודת הנשים שעורכות חישובים ידניים. היא לומדת בעצמה את שפת התכנות FORTRAN ומלמדת את עובדות הצוות שלה. בזכות התושייה שלה, העובדות שלמדו לתכנת (איך היה להן זמן לעשות את זה בין משימות אחרות בעבודה, לפלא הוא בעיני) יכלו להמשיך ולעבוד. לימוד עצמי של תכנות אינה משימה טריוויאלית, אבל ניתוח הסיטואציה וחיזוי העתיד הם הרבה יותר מאתגרים, ודורשים לצאת מאזור הנוחות של מיומנויות ושגרת עבודה מוכרות. ווהן היתה צריכה להתגנב לספרייה שמשאילה ספרים לקוראים לבנים בלבד ולגנוב ספר הדרכה כדי ללמוד לתכנת. היום כל כך הרבה יותר קל למצוא מדריכים וקורסים מקוונים באינטרנט. אם כי, גם גישה לאינטרנט אינה טריוויאלית.

השתקפות המאבק בתגובות שונות: לצד למעקב העלילה אחרי סיפוריהן של שלוש נשים ספציפיות, מעניין לראות את התגובות והיחס של דמויות אחרות. המנהל (גבר, לבן) שמרוכז במטרה מקצועית ולא אכפת לו מהפרדה, מהנדס ראשי (גבר, לבן) שמאוים מקצועית מאישה השחורה שנהיית מתחרה שוות כוחות לו, המהנדס המהגר (גבר, לבן, יהודי ממוצא פולני) שמעודד את גיבורת הסרט לפעול בנחישות כדי להתקדם מקצועית, מנהלת לבנה שהיא גם אישה, וצריך לזכור שהיא גם במאבק להכרה בזכויות ובשוויון, בני הזוג של גיבורות הסרט (גברים, שחורים) שמאוימים לפעמים מהנשים אבל מעודדים אותן ותומכים בהן, והאסטרונאוט (גבר, לבן) ששם את חייו בכפם של אנשי הצוות ואכפת לו רק מהמקצועיות של העבודה.

אי דיוקים היסטוריים: קתרין ג'ונסון לא הלכה ברגל 20 דקות לשירותים (היא הלכה לשירותי הנשים בבניין, ועברו שנים עד שמישהו התלונן על זה. אולי בגלל שכמעט ולא עבדו נשים בבניין), מרי ג'קסון לא היתה צריכה צו בית משפט כדי ללמוד בבית הספר ללבנים. (אפשר לקרוא עוד על הדיוק ההיסטורי בדף אודות הסרט בויקיפדיה באנגלית.) חלק מהאירועים שמתוארים בסרט התרחשו בשנים אחרות ממה שמתואר בסרט או נמשכו זמן רב יותר. השינויים נערכו כדי להעצים את הדרמה ולהניע את העלילה, וזה הגיוני ומובן. אבל אי-דיוקים היסטוריים יכולים גם להטעות ולבלבל – וכדאי לציין אותם.

המאבק ההיסטורי וחיי היומיום: המאבק לשוויון זכויות לאפרו-אמריקאיים מופיע מדי פעם בסרט: פיזור מפגינים שחורים בעזרת כלבים (הדמות של הגיבורה שומרת מרחק מהם), דיווח בטלוויזיה על רצח שחורים על-ידי לבנים (דמות הגיבורה חושבת שהילדים לא צריכים לראות את זה, ובעלה חושב שכן), עתירה לבית משפט ללמוד בבי"ס תיכון ללבנים, גניבת ספר מספרייה לבנה. כל הדמויות מודעות למצב, אבל לא מאוד מעורבות פוליטית במאבק החברתי. קתרין ג'ונסון סיפרה בראיונות שהיא לא הרגישה הפרדה בעבודה בנאס"א כי כולם היו ממוקדים במשימה המדעית. כיום, בדיעבד, מה שהן עשו נראה כחלק ממאבק. מעניין לחשוב מה זה אומר על החיים שלנו היום, ועל מעשים יומיומיים שאולי יראו אחרת בעתיד.

מאבק אישי ומאבק קהילתי, הישגים אישיים והישגים קהילתיים: הרעיון שכאשר כל אחד עושה מה שטוב לו בסופו של דבר זה טוב לכל הקהילה עומד בבסיסו של הקפיטליזם, בבסיסה של החברה והתרבות בארה"ב ובליבן של הרבה יצירות קולנוע וספרות אמריקאיות. הסרט "מאחורי המספרים" מתאר את סיפורן האישי של שלוש נשים ומראה אותו כחלק משיתוף פעולה במשימה לאומית של טיסה לחלל, וכחלק מהמאבק לשוויון זכויות לשחורים. במעשים קטנים של כניסה לישיבת תדרוך (כאשה, לאו דווקא שחורה), ישיבה בשורה הראשונה בכתה של סטודנטים לבנים, גניבת ספר מספרייה שאת לא יכולה לשאול בה ספרים והסבר לילדים שלך ששילמת מיסים ולכן זה שלך ואת לא גונבת – גיבורות הסרט יוצרות תקדימים, שהם חלק ממאבק אישי אבל גם חברתי. חשוב לזכור שהנשים האלה לא פעלו לבד, ולא בסביבה ריקה. לכל אחת מהן יש משפחה תומכת, יש את קשרי החברות והעידוד ביניהן ועם עמיתותיהן לעבודה, ויש את הקהילה שהן חברות בה – שנפגשת בשכונה וביום ראשון בכנסייה.

לסיכום, אני ממליצה בחום לצפות בסרט. הוא מהנה ומחכים, וגם מעורר מחשבה. לא קל למצוא סרטים שבמרכזם דמויות נשיות דומיננטיות, ולא דמויות אפרו-אמריקאיות, ועוד פחות שילוב ביניהם. לפעמים העלילה קצת איטית, ויש מקומות בהם הסיטואציה יותר מדי מוסברת. אבל התסריט, הבימוי והמשחק מכבדים את הסיפור ההיסטורי וגם מעוררים מחשבות לגבי ההווה והעתיד. כמאמר האמרה (הפופולארית באינטרנט, אך כנראה לא אפריקאית): אם אתם רוצים ללכת מהר, צעדו לבד. אם אתם רוצים ללכת הרחק, צעדו יחד. וזה נכון למסע לחלל כמו גם למסע לשינוי חברתי.

את הביקורת של אפרת ונומה תוכלו לקרוא כאן.

ואם מדברים על נשים, מדע וחלל, אסיים עם הסרטון הבא שבו האסטרונאוט הקנדי כריס הדפילד עונה לילדה ששואלת איך משתמשים במתמטיקה בחלל. שימו לב לצחוק הנבוך של אנשים אחרים בקהל, ולתשובה המפורטת והעניינית שלו:

מאת: Ma'ayan

עוסקת ומתעניינת בשימושי אינטרנט לשינוי חברתי: פיתוח קהילות, הנעה לפעולה, יצירה ותרבות ברשת. מעדיפה ירושלים על פני תל אביב, הייקו על פני הייטק, שוקולד מריר על פני שוקולד חלב, עשר דקות מול ורמיר אחד על פני שעה בתערוכה של אימפרסיוניסטים. הצג פוסטים מאת Ma'ayan