הסטורי של אווה: מה אפשר ללמוד מהפרויקט הזה, לאו דווקא על השואה

כמה ימים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ט, נפתח חשבון חדש באינסטגרם שלווה בקמפיין שלטי חוצות: הסטורי של אווה: אם היה אינסטגרם לילדה בשואה, והבטחה להתחיל לפרסם סטוריז ב-1/5 (ערב יום השואה).

עוד לפני שהתחילו הפרסומים בחשבון, המבוססים על יומנה של אווה היימן ז"ל, התפתח דיון ציבורי סביב הפרויקט: האם זאת זילות של השואה? אולי רעיון יצירתי ומצוין? האם זה מנגיש את השואה לנוער (כפי שמפעילי הקמפיין הצהירו שהם רוצים לעשות)? איך אפשר להנגיש או לחדש את הדיון והעיסוק בשואה? ועוד.

עקבתי אחרי שיחות ודיונים, השתתפתי בחלק מהם, אבל חיכיתי לראות את הסיפורים עצמם לפני שאגבש דעה. גם עכשיו, אני לא בטוחה שהדעה שלי מגובשת, ובטח יעלו עוד תובנות ומחשבות עם הזמן. ובכל זאת, הנה כמה נקודות למחשבה ופעולה בעקבות הפרויקט הזה:

קמפיין מדיה חברתית או יצירה אמנותית

בהתחלה, התייחסתי אל הפרויקט הזה כפי שאני מתייחסת ומנתחת קמפיינים חברתיים ברשתות חברתיות באינטרנט. הפרסום בשלטי החוצות היה צבעוני ובולט, היתה קריאה לפעולה לעקוב אחרי הקמפיין, היתה שאלה מסקרנת (אם כי ספקולטיבית). אחרי שצפיתי בסטוריז, אני חושבת שזאת התייחסות פחות מתאימה ומעדיפה להתייחס לפרויקט הזה כאל יצירה אמנותית, שעושה שימוש באינסטגרם כמדיום וכאמצעי הבעה אך לא ככלי תקשורת חברתית.

עם זאת, הפרסום מסביב לפרויקט עצמו הוא בהחלט קמפיין (בין אם חברתי או מסחרי), וככזה חסרים בו אלמנטים של הנעה לפעולה: ציפיתי שיהיה לפרויקט השטאג שיזמין שימוש בו ויאפשר השתתפות בשיחות רשת שונות, ושיהיו אפשרויות לפעולה ואינטראקציה מעבר למעקב אחרי החשבון וצפייה בסרטונים. התגובות לסטוריז (אם יש כאלה) זמינות רק למי שפירסם אותן, ולא מזמינות שיחה ודיון אינטראקטיביים.

דווקא שילוט הפרסום שבו מופיע מסך טלפון ריק, מזמין אנשים לצלם ולהוסיף טקסט משלהם. אם כי, ראיתי רק טקסטים סרקסטיים ועוקצניים. קשה להאמין שזאת היתה כוונת יוצרי הפרויקט.

הצפה במידע וחוסר אונים נרכש

הפרויקט עוסק בנושא טעון ומניע רגשית, ומביא (בצורה מומחזת ומעובדת) עדות אישית של סיטואציות קשות. השילוב של זה עם אי-קריאה לפעולה או מתן אפשרויות לפעולה, מביאה לחוסר אונים נרכש. בשיחות על הפרויקט ברשת, אפשר היה לראות שאנשים מגיבים תגובות בעוצמה גבוהה, אבל לכיוונים שונים. או כמו שסיכמו בכתבה על הפרויקט ב"הארץ": הרשת לא יודעת איך להגיב.

הצפה של מידע לא מביאה לפעולה או לשינוי. לכן חשוב לכלול בקמפיינים חברתיים, או בפעילות בערוצי תקשורת אינטראקטיביים, קריאה ואפשרויות לפעולה שיכולות לתת לאנשים אפשרות לנתב את התחושות שלהם למעשים. לכן גם העלאת מודעות לבדה אינה מטרה טובה דיה לקמפיין חברתי.

אפשרויות פעולה שהיו יכולות להיות רלוונטיות לפרויקט הזה, למשל: הזמנה למפגש עם שורדי שואה והאזנה לסיפור האישי שלהם (פנים אל פנים או אונליין), אפשרות להתנדבות בפעילות עם שורדי שואה והיכרות אישית איתם, הצטרפות לסדנת כתיבה אישית / תיעודית, תרומה כספית לעמותות וארגונים שמסייעים לשורדי שואה, גיוס כסף להפקת פרויקטים דומים שמתבססים על יומנים אישיים אחרים, חתימה על עצומה לתקצוב ורווחה לשורדי שואה (זה לא חייב להיות סלאקטיביזם, זה יכול להפוך באמת לאקטיביזם לשינוי מדיניות). ואלו רק כמה דוגמאות.

מיצוי ומתיחת אפשרויות המדיום

הסרטונים שמרכיבים את הפרויקט צולמו בהפקה מקצועית מבחינת השחזור ההיסטורי של סביבת הסיפור מצד אחד, ובשימוש בטלפון סלולרי וצילום "קופצני" שמתאימים לאינסטגרם מצד שני. יש בסטוריז שילוב של סרטונים קצרים (בני עד 15 שניות, כפי שמאפשר הכלי של סטוריז) וגם תמונות, אייקונים גרפיים, כיתוב טקסטואלי ושאלונים אינטראקטיביים – כולם כלים שהסטוריז של אינסטגרם מאפשרים ומזמינים להשתמש בהם. במקור סטוריז היו פרסומים קצרים שזמינים רק ל-24 שעות, אך יש אפשרות לשמור ולהציג אותם  לאורך זמן – וזה מה שמפעילי הפרויקט עשו.

עם זאת, לדעתי (ואני יודעת שאני לא קהל היעד המרכזי של הפרויקט הזה, על כך בהמשך) יש כאן החמצה של שימוש בכלים משמעותיים של אינסטגרם בפרט ושל כלי מדיה חברתית בכלל: בגלל שאת התגובות רואים רק מי שפרסמו את הסטורי ואין השטאג של הפרופיל, היווצרות של שיחה משמעותית ושל דיון סביב הפרויקט מוגבלת. (אולי זה נעשה בכוונה, ומחזק את התחושה של יצירה אמנותית על בסיס אינסטגרם). אין קישור או חיבור למידע נוסף או לפעילות בפלטפורמות אחרות ברשת. מנהלי החשבון אינם עוקבים אחרי חשבונות אחרים (והם יכלו לפרגן למוסדות מחקר, מוזיאונים, יצירות אמנות בנושא, שמפרסמים ומנהלים פעילות דיגיטלית לאורך שנים).

במובן הזה, אפשר למצוא מיזמים ופעילויות שעושים שימוש יותר מהותי ברשתות חברתיות, למשל:

• זיכרון בסלון שמשתמש בכוח של רשת האינטרנט והרשתיות כדי לחבר אנשי עדות, מארחים ומשתתפים לאירועי זיכרון אינטימיים, ולארגן כמות גדולה של אירועים כאלה בזמן קצר בהתארגנות עצמית.
• הצ'טבוט של בית אנה פרנק שמשמש הן לתכנון ביקור במוזיאון והן ללמידה אינטראקטיבית על אודות אנה פרנק. אפשר לשוחח עם הצ'טבוט גם כשלא מבקרים במוזיאון או לא מתכננים ביקור, ובכך הבוט מרחיב את המוזיאון ואת פעילותו מעבר למימד הפיזי שלו.

מתוך דף הפייסבוק של בית אנה פרנק. ציטוט מתוך היומן מה-26 במרץ 1944, התפרסם כפוסט בדף באותו תאריך בשנת 2019.

הנגשה ועיצוב מותאמים לקהל יעד ספציפי

יוצרי הפרויקט הצהירו שמטרת הפרויקט היא "להנגיש את השואה לבני נוער", ובכך נראה שהם הצליחו. אחרי שקראתי דברים שאנשים בגילאים מבוגרים יותר כתבו ברשת, שוחחתי על הפרויקט עם יותם גוריון, שהוא בן 12 ואחיין שלי. הוא סיפר שהוא וחברים עקבו בעניין אחרי הסטוריז (למרות שהיה קצת קשה כשהם התפרסמו במשך היום, בזמן בית הספר), שזה נראה לו מאוד מוחשי ואמיתי, ושזה טוב שזה הגיע אליו, לאיפה שהוא נמצא, באינסטגרם.

ההתמקדות של היוצרים בקהל יעד ספציפי, עזרה לפתח תוכן (או שירות, או מוצר) שמותאמים מאוד לקהל הזה ולאופני השימוש שלו באינטרנט ובאמצעי תקשורת. יכול להיות שזה עזר להם גם להתמודד עם ביקורת שהגיעה מקהלים אחרים. עוד נתונים על היקף החשיפה והתפוצה של הפרויקט אפשר למצוא ב-YNET.

אנכרוניזם טכנולוגי וחברתי

השאלה המנחה של הפרויקט היא מה אם היה אינסטגרם בשואה. אבל לא היה, וזה לא משהו שאפשר לשנות או ליצור כיום. עם זאת, אפשר לכוונן את ההשערות שלנו מתוך התבוננות בשימוש של פליטי מלחמה ואסונות הומניטריים בטלפונים חכמים כיום. ובאופן יותר רחב: איך אנשים נרדפים או במצוקה משתמשים בטכנולוגיות הכי חדישות שזמינות להם כדי לשרוד.

בימינו, פליטים משתמשים בטלפונים סלולריים לצרכים מיידיים כגון: קבלת סיוע הומניטרי, מציאת מקום מגורים, מזון ועבודה, שמירה על קשר עם משפחה וחברים ועדכון במצבם. בין השאר, הם עושים זאת בעזרת אפליקציות ייעודיות לסיוע לפליטים כגון Refugee.info, שמשתמשת במאפיינים של מיקום ושפת-אם כדי להפנות פליטים לסיוע ולשירותים מתאימים, תוך שמירה על פרטיות וביטחון אישי של המשתמשים בה (ובפרט פרטיות וביטחון אישי של ילדים):

• אישה סורית מסבירה למה פליטים צריכים סמארטפונים
• מתקנים מודולריים להטענת טלפונים סלולריים כסיוע הומניטרי לפליטים
• פליטים מסייעים לפליטים אחרים בעזרת טלפונים סלולריים

האם חיילים גרמנים כובשים בהונגריה היו עוברים בשתיקה על צילום שלהם על-ידי ילדה יהודייה ומישירים פנים למצלמה שלה? האם הורים לילדה נרדפת היו מאפשרים לה לצלם ולתעד באופן ציבורי את החיים שלה? וכמו שעלה בשיחה שלי עם יותם: נראה שרק לה יש אינסטגרם בעולם של הסטוריז, בעוד שלרישות וקשר עם משתמשים אחרים יש משמעות קריטית בפעילות ברשתות חברתיות באינטרנט.

השימוש בצילום כאילו תיעודי באינסטגרם מטעה פעמיים: גם כי זה לא תיעודי, וגם כי ההשערות על אופן השימוש אינן תואמות למידע שכן ידוע לנו על שימוש בטכנולוגיות מתקדמות במצבי אסון ומלחמה.

עוד מאפיין של שימוש באינטרנט הוא, שלמרות שאנחנו יכולים להיחשף למידע ודעות מגוונים, לרוב אנשים מעדיפים לדבר עם מי שדומים להם. מעט פליטים, יחסית, מפרסמים באופן פומבי סיפורים וערוצי תקשורת משלהם ברשתות חברתיות. רובם עסוקים בהישרדות ואולי גם לא רוצים להתעמת, לבזבז זמן ואנרגיה (גם חיי סוללה) על ויכוחים עם אנשים שהם לא מכירים, ומתמקדים בצרכי חיים בסיסיים. ובואו נחשוב על זה רגע: מה אנחנו יודעים עליהם? כמה מהם אנחנו רואים ובוחרים לראות בפיד שלנו ברשתות חברתיות באינטרנט? ולמה, בעצם, לא.

תיעוד והנצחה, פרטי וציבורי

יוצרי הפרויקט משתמשים באופן הצילום ובפרסום באינסטגרם כדימוי של תיעוד. אבל חשוב לזכור שזה אמצעי אמנותי, ולא תיעוד של הדברים. עד כמה זה ידוע, או משנה לקהל היעד של הפרויקט? אני לא יודעת, והיה מעניין לבדוק, אולי במחקר אקדמי. עם זאת, נראה שהושקעו מחשבה ומאמצים בשחזור ההיסטורי של הסביבה הפיזית של הסיפור, וגם זה מרשים מאוד.

הפרויקט מבוסס על יומן אמיתי, שכתבה אווה היימן ז"ל, ילדה שנולדה וחייתה חיים קצרים ונספתה בשואה. יומנה של אווה התפרסם כספר, לראשונה בהונגרית בשנת 1948, ולאחר מכן גם בתרגום לעברית (1964), לאנגלית (1987), לרומנית (1991), לרוסית (2001), ולגרמנית (2012).

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, אנשים שכתבו יומנים בדרך כלל כתבו אותם לעצמם. מעטים מאוד פרסמו אותם, כשהאמצעי העיקרי היה דפוס, ותהליך ההפקה והפרסום היו יקרים וארוכים. כיום, יש לנו אפשרות לבחור: לכתוב באופן פרטי לעצמנו, או באופן פומבי בעזרת תקשורת דיגיטלית. לא תמיד מה שאנחנו מפרסמים באופן פומבי, הוא תיעוד של החיים שלנו.

בשנה האחרונה, יותם קרא את יומנה של אנה פרנק בגרסת הרומן הגרפי מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי, ואת הספר "האי ברחוב הציפורים" מאת אורי אורלב. שאלתי אותו על הסטורי של אווה, גם ביחס לספר "האי ברחוב הציפורים". עם קריאת הספר, יותם התרשם שזה ספר תיעודי, ושהמספר בספר הוא בן דמותו של הסופר. בהמשך, הוא למד שלא כך. אורי אורלב השתמש ב ניסיון האישי שלו, בהיכרות שלו עם הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי של הסיפור, אבל יצר דמויות ועלילה חדשים. וכמו שיותם סיכם: אווה מספרת ביומן שלה דברים כפי שהם קרו, אבל בגלל שאורי אורלב המציא את הסיפור, הוא היה יכול להפוך אותו ליותר מותח ומעניין.

ולצד השאלות על תיעוד והנצחה, חשוב להקשיב גם לקריאה בזכות השכחה, במאמרו של יהודה אלקנה.

אבל מה המסר של כל זה

לא לכל יצירה תרבותית או אמנותית יש מסר חברתי. אבל כשעוסקים ביומן אישי של ילדה שנספתה בשואה, נראה לי סביר לצפות  שיהיה איזשהו מסר כזה. יוצרי הפרויקט הצהירו שמטרתו היא הנגשה של השואה לבני נוער. אז מצד אחד ראינו שהשימוש בכלי תקשורת בו משתמשים בני נוער, אכן העלה את החשיפה לפרויקט ואת שיעור הצפייה בו. אבל האם ההנגשה הזאת היא לא קצת כמו המודעות של "להעלות מודעות"? ואז מה עושים עם המודעות הזאת? איך זה משפיע על ההתנהגות וההתנהלות שלנו בעולם?

האם יש פה מסר שנוגע לקבוצת אוכלוסייה מסוימת בתקופה מסוימת בהיסטוריה? האם יש מסר רק לקבוצת אוכלוסייה מסוימת כיום? ומהו המסר הזה?

האם יש מסר אחר, נוסף, יותר כללי ואוניברסלי?

ובעצם, הרי אי-אפשר ללמוד על "השואה" מיומן אישי אחד, מחשבון אחד באינסטגרם. זה היה אירוע כל כך ייחודי, רב פנים, אירועים, מקומות התרחשות, אנשים. אולי אפשר ללמוד מהפרויקט הזה על הילדה אווה היימן, חייה הקצרים ומותה הטרגי.

במבט לעתיד

אני סקרנית:

• האם יופקו פרויקטים נוספים בפורמט הזה של "סרטים באינסטגרם"? האם הם יזכו להצלחה ולחשיפה דומות? (כרגע נראה שאין מודל עסקי רווחי או בר-קיימא לפרויקט).
• מה תהיה ההשפעה של הסטורי של אווה לאורך זמן, על בני הנוער שצפו בו ועל החברה הישראלית בכלל?
• האם גופי מחקר, הנצחה ואקטיביזם חברתי יוכלו להשתמש באופן דומה באינסטגרם ובכלי מדיה חברתית כדי לקדם את המטרות החברתיות שלהם?
• האם נראה השפעה על כתיבה ותיעוד אישיים, בקרב בני נוער ובכלל?

יהיה מעניין לעקוב ולראות.

 

בתמונה הראשית: Photo by Thought Catalog on Unsplash