השבוע עלה פרק חדש בפודקאסט “דינוזאוריות רשת” של כרמל וייסמן ושלי. בפרק שוחחנו עם ריקי כהן שהיתה מנהלת הקהילות המקוונות הראשונה באינטרנט בעברית, ומאז עשתה עוד הרבה דברים, ביניהם: כתיבה וניהול בלוגים, ניהול מדיה חברתית עבור גופים שונים, פרסום שירה וממואר, ועוד.
בדרך כלל, אני מפרסמת על פרקים חדשים שעולים לפודקאסט ברשתות חברתיות שונות, ולא כאן בבלוג (יש קישור קבוע בתפריט הראשי), אבל הפעם יש כמה סיבות שחשוב לי לכתוב על זה כאן.
דינוזאוריות רשת הוא פודקאסט שכרמל וייסמן ואני מנהלות ומגישות, בנושאי ההיסטוריה של האינטרנט הישראלי. אנחנו נפגשות ומשוחחות עם אנשים שהיו יזמים, פעילים, יוצרים ולפעמים חבשו כמה כובעים יחד, על דברים שעשו פעם וגם על דברים שהם עושים עכשיו. בעונה הראשונה היו לנו שבעה מרואיינים ומרואיינת שהם “אנשי מסד” שהניחו יסודות ותשתיות לפעילות באינטרנט בישראל. בעונה השנייה אנחנו משוחחות עם “אנשי בראשית” ושומעות מהן ומהם סיפורים, זכרונות ודעות.
- לכל פרקי הפודקאסט בספוטיפיי
- באתר האינטרנט שלנו יש קישורים לפודקאסט בעוד יישומונים ופלטפורמות
- לקבוצה הסגורה בפייסבוק שמלווה את הפודקאסט
התחלנו להעלות לאוויר את פרקי העונה השנייה בקיץ, ויצאנו לחופשה קצרה לתקופת החגים, כאשר ידענו שאחריה מחכים לנו כמה פרקים בנושאי קהילות ברשת. אחרי אירועי שבת ה-7 באוקטובר, הרגשנו שלא נוכל לחזור ולפרסם. זה לא מתאים, אנחנו לא יכולות, השבר גדול מדי. אבל בשבועות שעברו מאז, ואחרי התייעצות עם המאזינות והמאזינים שלנו, החלטנו לחזור ולפרסם פרקים חדשים. גם נראה שאנשים שמחים לתכנים בנושאים אחרים כדי להתנתק קצת מהחדשות של עכשיו, וגם בגלל נושא הקהילות ולאור המקום המרכזי שלהן במענה ובהתמודדות של כולנו עם המצב.
להאזנה לפרק המלא: מנהלת הקהילות הראשונה לשמה: ריקי כהן
הפרק עוסק בקהילות הראשונות שהיו באינטרנט בעברית, ובהיווצרות או ההבנייה של תפקיד מנהלת קהילות. חלק מהדברים שריקי סיפרה היו רלוונטיים פעם ברשת והיום פחות. למשל: הנוקשות של פלטפורמות לפורומים לגבי מחיקת תוכן או חסימת משתמשים, אתגרים של קהילות בהן רוב החברים בזהות בדויה, או הנגישות הנמוכה לחיבור לאינטרנט ולשימוש בו בישראל בשנות ה-90. דברים אחרים עדיין מאוד רלוונטיים היום: הצורך במנהלת קהילה והמיומנויות הנדרשות לכך, היתרונות של קהילות נישה על פני קהילות גדולות, הקשרים בין קהילות ברשת ומחוץ לה, ועוד. דיברנו גם על מצב הקהילות כיום, כאלו שמתבססות על הפלטפורמה הכה פופולרית של פייסבוק, ואחרות.
אז אני משתפת כאן, קודם כל כי אני חושבת שזה נושא שיכול לעניין קוראות וקוראים של הבלוג שעוסקים בפיתוח וניהול קהילות, ובעבודה קהילתית חברתית, ואשמח אם תקשיבו, תגיבו ותשתפו הלאה.
שנית, ולא פחות חשוב, אני רוצה להתייחס להערה שלי בסוף הפרק. זה לא ספוילר. בסיום השיחה שלנו, כרמל וריקי ציינו את המשיכה שלהן לקהילות רשת במפגש הראשוני עם האינטרנט. אני ציינתי שנמשכתי יותר לשיחות של אחד על אחד עם אנשים חדשים שאני לא מכירה ופחות לקהילות, ושאולי זה בגלל שגדלתי בקיבוץ. במבט היסטורי, ובמיוחד אחרי המאורעות של 7 באוקטובר, אני רוצה להרחיב על זה קצת.
מה שאמרתי בפרק אכן משקף את איך שהרגשתי כלפי חיים בקהילה קיבוצית בימים בהם התחברתי לראשונה לאינטרנט, שזה אזור שלהי שנות ה-90. זאת היתה הקהילה העיקרית שהכרתי, ואורח חיים שנראה לי קשה ומגביל. צורת חיים שנולדתי אליה בלי אפשרות בחירה. זה היה אחרי שנים של שינויים גדולים, חברתיים וכלכליים, בקיבוצים רבים כולל זה שנולדתי וגדלתי בו, נאות מרדכי. היו, כמובן, גם דברים טובים, והרבה מהם. אבל יש סיבות לכך שכאשר יכולתי לבחור, בחרתי אחרת.
עם השנים, האפשרויות לפעילות ושיחה באינטרנט, איפשרו לי להיות מעורבת בקהילות, מסגרות ומיזמים שונים באופן שהתאים לי ושאולי לא היה קורה בלי אינטרנט ותשתיות תקשורת דיגיטליות. בין אם זה איפשר לי להתנדב באופן אסינכרוני מהמחשב שלי בבית, ובין אם זה נתן לי אפשרות לתת תמיכה ועזרה טכנולוגית לנשים ואנשים שרוצים לקדם שינויים ולהרבות טוב בעולם. בהדרכות, הקמת אתרי אינטרנט ושירותים מקוונים, עיבוד נתונים, קסטומיזציה של שירותים, עריכת תוכן ועוד. ובכל אחת מההתנדבויות והעבודות האלה, הבאתי גם דברים מהבית, מהקהילה הקיבוצית שלתוכה נולדתי ובה גדלתי.
עם השנים, דברים שהיו לי קשים או מעצבנים בקיבוץ, השתנו ואפילו הפכו ליתרונות. הזכרונות והבדיחות המשותפים, הערבות ההדדית שקיימת בקיבוץ באופן פורמלי ולא פורמלי, היכרויות משותפות וההיכרות של המשפחה וההיסטוריה המשפחתית. אולי הקיבוץ השתנה, וגם אני קצת השתניתי עם המרחק והשנים.
התמונות מקיבוצי עוטף עזה באותה שבת נוראית של 7 באוקטובר, החזירו אותי מייד לפחדי הילדות הגדולים שלי בקיבוץ ליד גבול הצפון. חדירת מחבלים חמושים ליישוב. זה היה משהו שיכול לקרות, בוודאי אחרי ליל הגלשונים. היו תרגילים של איך מגיבים לזה והתראות על כך מדי פעם. לראות את זה קורה בקיבוצים אחרים, שבחלקם גדלו או חיים אנשים שאני מכירה, היה מצמית וקורע לב. המדרכות, הבתים הקיבוציים, הרחבה או הדשא שליד חדר האוכל, והאנשים. כל האנשים. הכל לא אותו דבר כמו אצלנו, אבל דומה כל כך. וגם ההרגשה של הפגיעה האנושה לא רק באנשים או במבנים הפיזיים, אלא בקהילה עצמה.
עידו רקובסקי מ”הארץ” פתח כתבה שלו ב-11 באוקטובר כך: “קיבוץ הוא מקום פיזי. יישוב עם בתים, דשאים מוריקים, גינות, מדרכות. אבל קיבוץ הוא גם מעבר לכך. קיבוץ הוא מרקם חיים של חברה, אנשים, קהילה.” המשך הכתבה עוסק בביקור של שחקני כדורגל אצל קהילת כפר עזה בשפיים, נושא שאני לא מבינה בו דבר. אבל עם משפט הפתיחה הזה הזדהיתי מאוד.
קהילות נפגעו קשה כל כך, לא רק קיבוציות. אבל הן גם הבסיס לשיקום ולבנייה מחדש. הרבה מפעילות הסיוע והתגובה לאסון מבוסס על קהילות, קיימות וחדשות שנרקמות עכשיו, כאלה שפועלות ברשת ומחוץ לה. אני מאחלת לכל הנפגעים בקו הראשון של האסון הזה לחזור לחיים של שגרה אפשרית, במהרה ובטוב. וגם לנו, בקווים שמעבר. אני מקווה שהקהילות, קיבוציות ואחרות, יחזיקו מעמד ויתנו תמיכה ובסיס לצמיחה לחברות ולחברים בהן. ועוד אני מקווה, שגם מי שלא שייכים לקהילות קיבוציות מקבלים תמיכה וסיוע בקהילות ומסגרות חזקות ונגישות עבורם. אשתדל לרכז ולשתף קישורים בנושא בפוסט נפרד בימים הקרובים.
תודה מעיין. הכתיבה שלך יפה מאוד ולופתת את לוח הלב
תודה רבה, ריקי יקרה. שניפגש בשמחות ובמילים טובות.