קשה להתחמק בימים האחרונים מקמפיין האהבה ההדדית בין ישראלים ואיראנים ברשת. זה התחיל כיוזמה של מכינת האמנות Pushpin, עם תמונות צבעוניות, טקסט קצר ופשוט ותבניות שגם אחרים יכולים לאמץ, והמשיך באתר יעודי בו מופיעות רבות מהתמונות ואפשר לפרסם מסרוני טקסט. תגובות איראניות התחילו לעלות, וגולשים ממדינות אחרות גם עוקבים אחרי מערכת היחסים החדשה. הקמפיין מאוד מבוזר ונותן לגולשים, פעילים ויוצרים דרכים שונות ליצור תכנים מגוונים בעצמם, לבטא את היצירתיות שלהם ולהשתתף בהתרחשות.
בהרצאה שלו בכנס “שינוי מקוון”, רותם מלנקי התייחס למהירות שבה חולפות קריאות אמנותיות כיום בחיינו. מה שפעם היה תנועה שהחזיקה כמה שנים, היום מסתכם במם של כמה ימים במקרה הטוב. הקלות הזאת גורמת לנו לפעמים להתרכז ביצירתיות עצמה, במגניבות, ולא תמיד להסתכל על המטרות או הקשר של המגניבות הזאת להשפעה חברתית בעולם.
אז איך קמפיין האהבה הזה הופך לשינוי חברתי?
פרסום תמונה אחת בפייסבוק הוא לא ממש שינוי חברתי, אבל פרסום תמונה יכול להתחיל שיחה וקשר בין אנשים. עם הזמן אנחנו רואים תמונות עם יותר תוכן טקסטואלי – העמקה של המסרים שנשלחים בין הצדדים וגם עולות שאלות מורכבות יותר.
מעניין אם בעתיד הקרוב יצמחו ברשת זירות בהן תתפתח שיחה ישירה ואפשרות להתארגנות ופעילות משותפת של ישראלים ואיראנים. המחשה של העוצמה והשימושיות של קשרים כאלה אפשר לראות בראיון של גרשון בסקין לאילנה דיין על חלקו בשחרור גלעד שליט. בינתיים יש את הדף הזה – Love and Peace שבו חברים ישראלים ואיראניים. כרגע מתפרסמים שם בעיקר תמונות ומסרים קצרים. פועלים גם דף של קריאות לשלום ודמוקרטיה מאיראן וקבוצה שמטרתה לגייס מיליון אזרחים שרוצים למנוע מלחמה בין ישראל ואיראן. בינתיים הקבוצה קטנה, פחות מאלפיים חברים, אבל יכול להיות שבעיצוב החדש של דפים בפייסבוק קבוצות מתאימות יותר לפעילות קהילתית והתארגנות.
אהבתי גם את הברכות לחג הנורוז, ראש השנה האיראני. לברך אנשים ביום חגם זאת דרך מצוינת להתקרב ולהראות הערכה וכבוד לתרבות ולמסורת שלהם, וגם ללמוד עליהם יותר.
כשהרבה אנשים מפרסמים תמונות בפייסבוק, ואנשים ממדינות אחרות, שאין ביניהם קשר, מפרסמים גם – עולה עניין תקשורתי. הסיפור הגיע לכותרות בתקשורת הדיגיטלית והמודפסת. כתבות התפרסמו גם בעיתונים ורשתות חדשות בינלאומיים, ועיתוני טכנולוגיה מובילים כולל אל-ג’זירה, CNN, הוושינגטון פוסט, הניו-יורק טיימס ומאשאבל. הדיון על תקיפה באיראן ועל פצצה גרעינית כבר לא רק בטחוני אלא גם חברתי וטכנולוגי. יכול להיות שעכשיו נחשפים לסוגיה יותר אנשים, ואנשים שכבר שמעו על זה – חושבים עליה עכשיו מנקודת מבט קצת אחרת.
בשבת התקיימה הפגנה נגד מלחמה עם איראן. גם אם לא באתם פיזית, אפשר לקרוא על ההפגנה, לשתף ולשוחח וליצור קשר עם מארגני ההפגנה לשם פעולות נוספות בעתיד.
יוזמי המחאה מארגנים גיוס תרומות מקוון במטרה להפיץ את המסר ליותר אנשים, ומעבר לקהילת פייסבוק. שווה לראות את הסרטון הקצר בו רוני מתאר את הקמפיין עד כה. הם הציבו יעד של 7,500 דולר ובינתיים גייסו 21,391 דולר. גיוס כסף הוא גם דרך להצהיר על זה שהולכים לקמפיין ארוך, וגם דרך לחבר עוד אנשים לפרוייקט.
ויש גם עצומה – אוואז נרתמים לקמפיין עולמי, שפונה לראש ממשלת ישראל ולנשיא איראן. הקמפיין מופץ לכל קהילת אוואז העולמית, ומטרתו להשפיע על מקבלי ההחלטות לשינוי המדיניות הצפויה.
ועוד שתי הערות לסיום:
- בטקסט מצהירים הרבה ממפרסמי התמונות “לא נזרוק עליכם פצצה.” עד כמה שידוע לי, לאף לא אחד ממפרסמי ההצהרות עד כה יש פצצה ויכולת להטילה באיראן. מה יעשו אם למרות ההתנגדות מדינת ישראל כן תתקוף באיראן? האם נהיה מוכנים לשלם מחיר אישי? יש כאן הזדמנות ומקום למעבר ממחאה למאבק.
- באופן לא מוזר, ואני בטוחה שיש לזה הסברים פסיכולוגיים, קל יותר להושיט יד לשלום לאנשים שגרים רחוק מאיתנו, שאין להם פנים ושמות קונקרטיים, מאשר להתחבר למאבקים מקומיים. יכול להיות שכשנכיר טוב יותר איראניים לא נמשיך לאהוב אותם באופן גורף, שיעלו חילוקי דעות ואי-הסכמות. זאת כמובן לא סיבה להפציץ אותם, אבל כדאי לדעת שזה עלול לקרות. אנשים נוספים וקרובים יותר פיזית שאולי תרצו להכיר טוב יותר ולהיות חברים שלהם: מחוסרי דיור שנאבקים לדיור ציבורי, פליטים מדרום סודן שחיים בישראל ועומדים להישלח לתוך מצב של סכנת חיים עד סוף החודש ותושבי אלערקיב שחיים בתנאים קשים בישוב לא מוכר בנגב.
תגובה אחת בנושא “האהבה הישראלית-איראנית ברשת: איך גורמים למשהו מגניב, אופטימי ומידבק להפוך לשינוי חברתי?”