בשיעורי ביולוגיה בכתה ח', למדנו מספר על עריכת ניסויים מדעיים, מעין "שיטות מחקר לחטיבת הביניים". בכל תרגיל / שאלה היה תיאור של מחקר והיינו צריכות וצריכים לציין מה אפשר ללמוד מזה, האם המחקר אמין וכיו"ב. בכל השאלות בחוברת, והיו עשרות כאלה, היה תמיד "חוקר" – החוקר עשה ככה, החוקר בדק, החוקר מצא. פעם אחת שאלתי בקול רם: "איך זה שזה תמיד חוקר, למה אין אף חוקרת?" –"אולי כי באמת אלה היו רק חוקרים," ענתה אחת מחברותי לכתה, שהיתה סוג של "הפמיניסטית הייצוגית בכתה", והוסיפה הערה שרמזה שאני מתחכמת או לא עניינית.
היום אני יודעת שזה לא היה במקרה. כל החוקרים בחוברת היו גברים כי זאת מוסכמה חברתית, והשפה העברית מאוד החלטית וברורה לגבי המין, זכר או נקבה, של דמויות ועצמים. לפעמים אולי החלטית מדי.
אני לא זוכרת מתי מרב מיכאלי התחילה לדבר בלשון נקבה באופן גורף בתקשורת הממסדית. אני זוכרת שבהתחלה זה משך הרבה תשומת לב, בהמשך פחות, ועכשיו, עם הבחרה לכנסת זה מושך עניין מחדש: מה, גם בכנסת היא תדבר ככה? היא תקבל זמן כפול לנאומים בשל הפנייה בלשון זכר וגם נקבה? ועדיין יש השואלים: למה היא עושה את זה? זה מסרבל את השפה, זה מבזבז זמן, זה מכביד.
והתשובה היא: כי שפה משנה מציאות. כי למילים שלנו יש כח, כי כשאת באה ומדברת על פמיניזם כמו שמרב מיכאלי עשתה בנאום הבכורה המרשים שלה את לא יכולה שלא לדבר בלשון נקבה.
להמשיך לקרוא שפה משנה מציאות – על פניה בלשון נקבה כדרך לשינוי חברתי