ביום שני האחרון השתתפתי מרחוק בישיבת האסיפה הכללית של הסדנא לידע ציבורי. זאת היתה ישיבה משמעותית בה נבחרו חברים לוועד מנהל חדש ולוועדת ביקורת חדשה. כחברה בסדנא, היה לי חשוב להשתתף ולהצביע, וכמועמדת לוועדת הביקורת היה לי חשוב להיות זמינה לענות על שאלות ולשוחח עם אנשים. לצערי, לא יכולתי לנסוע לתל אביב בשל מחלה עונתית. לשמחתי, יכולתי להצטרף מרחוק – וזה מה שעשיתי.
ההשתתפות מרחוק היתה באמצעות Appear In , שירות מקוון לשיחות וידאו שאפשר לקיים בו שיחות של עד 8 משתתפים ללא תשלום וללא צורך בהתקנה והזדהות. הקישור לחדר הועידה נשלח בדוא"ל יום לפני כן. לא הכרתי את השירות הזה קודם, אבל השימוש בו היה די אינטואיטיבי: מתחברים דרך המחשב לאינטרנט עם אמצעי קול ו/או וידאו, יש צ'ט של הודעות טקסט, אפשר להשתיק (mute) את עצמי או אחרים, אפשר להגדיל או להקטין תמונות של משתתפים אחרים על המסך. יכולתי להקשיב, לראות, להישמע ולהיראות. לא ניתן היה להצביע מרחוק אך אפשר היה לתת ייפוי כח לחבר עמותה שיהיה נוכח באסיפה כדי שיצביע עבורי, וכך עשיתי. כמועמדת לועדת הביקורת, עניתי מהבית על שאלות כמו המועמדים שהיו באסיפה עצמה (וגם התנצלתי שאני לא נמצאת, ואפשר היה לשמוע כמה אני חולה ומשתעלת).
החוויה הזכירה לי את שידור אסיפות הקיבוץ בערוץ הוידאו הפנימי שהתחילו בשנות העשרה שלי, על הדומה והשונה שבין שתי החוויות. שידור האסיפות התחיל בתחילת שנות ה-90, אם אני לא טועה. באותו הזמן הכניסו לשימוש בקיבוץ ערוץ תקשורת פנימי שאִפשר לשדר לוח מודעות אלקטרוני בטלוויזיה, שידור בזמני חירום, תכניות טלוויזיה מקומיות, שידור סרטי וידאו וגם שידורים חיים מאסיפות. זכור לי שהיתה על זה לא מעט ביקורת: שזה גורם לאנשים הישאר בבית ולא להגיע לאסיפה, שזה מחליש את מוסד אסיפת הקיבוץ. בגלל שלא ניתן היה להגיב מהבית, זה פירק את השיחה המרכזית לשיחות קטנות ופרטיות. זה כן אִפשר השתתפות כצופים לאנשים בעלי מגבלות נגישות, כמו גם להורים (בדרך כלל אמהות) שנשארו עם הילדים בבית. אי אפשר היה לדעת כמה חברים צופים באסיפה מהבית. אפשר היה לשדר את זה אחרי כן בשידורים חוזרים ועשו את זה לא מעט. יותר ויותר הצבעות בנושאים עקרוניים עברו להצבעה בקלפי שהיה פתוח להצבעה במשך כמה שעות בזמן פעילות חדר האוכל (ארוחות צהריים במשך השבוע וארוחות ערב בערבי שבת).
למרות האופן הראשוני בו ההשתתפות מרחוק באסיפת הסדנא הזכירה לי את הצפייה מרחוק באסיפות הקיבוץ, בסך הכל רב השונה על הדומה. האפשרויות הטכנולוגיות התקדמו והתרחבו כל כך הרבה מאז, וגם הארגונים מאוד שונים במהותם ובתרבותם. הנה שלושה דברים שבכל זאת מצאתי במשותף ואני לוקחת איתי לפגישות רבות משתתפים מקוונות גם בעתיד:
הקהילה היא שגורמת לאנשים לרצות להשתתף, טכנולוגיה יכולה רק לסייע. רוב חברי הסדנא שהגיעו לאסיפה יכלו להשתתף גם מהבית, ובכל זאת טרחו והגיעו לאסיפה עצמה. למפגש פנים אל פנים ולהתכנסות במרחב פיזי מוגדר יש יתרונות.
לא לצפות ממשתתפים ללמוד טכנולוגיה חדשה כדי להשתתף בתהליכים דמוקרטיים. הכלי הטכנולוגי צריך להיות נגיש, מוכר וקל לשימוש.
פתיחת אפשרות להשתתפות מרחוק דורשת אוריינות טכנולוגית לא רק מהמשתתפים אלא גם ממנחי המפגש בשטח. צריך לבדוק שהמשתתפים מרחוק אכן מחוברים, להקשיב אם יש שאלות או בעיות טכניות. צריך חיבור לרשת ואמצעי להגברת הקול. מכיוון שהשידור חי, צריך סבלנות לדבר לאט וברור.
מה שמתאים לסדנא לידע ציבורי אולי לא מתאים (עדיין) לקהילות אחרות. אני יודעת, וחוזרת ומציינת שמדובר בקבוצה של אנשים עם אוריינות טכנולוגית גבוהה, סקרנות להתנסות בטכנולוגיות חדשות, יכולת טובה לפתור בעיות טכנולוגיות באופן עצמאי ולתקשר היטב באמצעים טכנולוגיים. אבל אולי זה נותן השראה ומעלה אפשרויות גם לקהילות אחרות.
יש לכם המלצות על כלי שיחת וידאו והשתתפות מרחוק בקבלת החלטות? מוזמנים לשתף בתגובות.
אם אתם רוצים להתנסות בשיחות ועידה בוידאו, תוכלו למצוא מידע מועיל במידע ובחומרי ההדרכה של Idealware, או בפוסט הזה על כלי וובינר מבית TechChange.
בתמונה: נשים מוקפות בכרזות באנגלית וביידיש לתמיכה ברוזוולט, להמן ומפלגת העבודה האמריקאית מלמדות נשים אחרות כיצד להצביע, 1935. Kheel Center, Flickr.com.
