פוסט אורח מאת שירלי קנטור, מומחית ויועצת לאחריות תאגידית ושיווק חברתי.
מאז שבני הזוג צוקרברג הודיעו כי לרגל הולדת ביתם, מקס, הם יתרמו 99% מהמניות שלהם בפייסבוק לטובת שיפור המצב של החברה האנושית, הרשת רוגשת וגועשת. אנשים רבים מחו דמעה והריעו לתורמים הצעירים והנדיבים, אך לא מעט אנשים החמיצו פנים.
היום כל הודעה על תרומה נדיבה מעוררת מייד חשדנות וציניות. זוהי תגובה רפלקסיבית, כמעט, של חברה שהמודעות הצרכנית/חברתית שלה התעוררה אחרי שנים של קבלת כללי המשחק הכלכליים כטבעיים ומובנים מאליהם.
אם בעבר קומץ קטן, יחסית, של אנשים עם תודעה כלכלית-חברתית ביקורתית צעק שהמלכים עירומים, עכשיו הראיה הזו הופכת לנחלתם של רבים (בעזרתם של מגשי כסף כאלה ואחרים). כדאי לשאול (בחשש) האם הרפלקס הזה הפך לקיצוני, שלילי ומזיק? האם הוא יכרות את הענף עליו רוב האנשים יושבים/תלויים – כשכירים וכלקוחות/צרכנים?
הצוקרברגים רואים לאן העולם מתקדם. לאן הטכנולוגיה מובילה, או יכולה להוביל את האנושות. הם גם רואים את מכלול התחלואים – הבריאותיים והחברתיים – ברחבי העולם המצטופף והולך. הם מבינים שבעולם מרושת – לא ניתן לבודד את הילדה שלהם ולתת לה את הטוב ביותר, כשמסביב יש כל כך הרבה מחסור וקושי.
הגישה שלהם אחראית וחכמה, לדעתי. ההחלטה לפרוש את התרומה לשנים רבות, כדי להתאים את הייעוד שלה לצרכים החברתיים המשתנים, ולמענים שיתפתחו עם השנים – גם היא חכמה. עצם ההחלטה לתרום כל כך הרבה כסף – נפלאה.
ועכשיו לביקורות שנשמעות על התרומה הזו:
- ניצול צרכנים: לפני הכל, צפה ועולה שוב הביקורת הידועה והלא חדשה על פייסבוק, שהמודל הכלכלי שלה מייצר לה רווח באמצעות תכנים שמייצרים ומשתפים משתמשים פרטיים, שאינם מתוגמלים על הערך שהם יוצרים לפייסבוק. הטיעון הנגדי הוא שהמשתמשים מקבלים בתמורה את שפע התועלות שהרשת החברתית מציעה להם. יש כאלה שלא משתכנעים, וטוענים שיש כאן ניצול וחוסר הוגנות.
- ניצול מדינות: הביקורת השניה היא על השימוש של תאגיד/חברת פייסבוק בתכנוני מס, שמאפשרים לה לשלם מסים בסכומים מגוחכים ביחס לרווחים שהיא עושה במדינות שונות. פייסבוק אינה עוברת על החוק, אבל משתמשת בשיטות שמאפשרות לה גמישות, וגורעת מהמדינות בהן היא מקיימת פעילות מסחרית, את האפשרות להשתמש בכספי המסים לטובת צרכי התושבים.
אם אפשט את הטענה של המבקרים: במקום שהמדינה תשקיע את כספי המסים לפי מכלול השיקולים שלה, צוקרברג רוצה להיות זה שמחליט איך לחלק את הכספים הללו בצרכים החברתיים – לפי שיקולים שלו. - החלשת עמותות: הביקורת השלישית מושמעת כנגד אופן תרומת הכסף. למעשה, הצוקרברגים לא מעבירים כסף לארגונים חברתיים שיעשו בו שימוש, אלא מעבירים אותו לקרן שתנוהל על ידם. הכסף ייתרם גם לעמותות (לא מזמן הם תרמו מיליוני דולרים לעמותה שמחברת בתי"ס ציבוריים לפס רחב) וגם יושקע במחקרים רפואיים ובמיזמים – חלקם עסקיים – שייצרו ערך חברתי.
אחד המבקרים האמריקאים טען שיותר ויותר בעלי הון מקימים קרנות משל עצמם, במקום לתמוך בקרנות/עמותות קיימות, ובכך מכרסמים בתקציב שאמור לתמוך בקרנות/עמותות הקיימות. בעוד הארגונים החברתיים אמורים להיות המומחים לענייני שינוי חברתי, בעלי הון מחליטים לעבור למגרש החברתי, ולהמציא את הגלגל בעצמם, תוך התעלמות מהמומחיות ומהתשתיות שכבר נוצרו ונצברו עם השנים.
גיא רולניק התייחס לא מזמן למאמרו של הפילנתרופ האמריקאי, ג'יי רודרמן, שטען כי בעלי הון תופסים עמדות מנהיגוּת חברתית הודות לכסף שהם תורמים, ומשפיעים באופן לא מקצועי על אג'נדה של ארגונים חברתיים.
יש אמת בנקודה זו. אך מנגד – יש חשיבות גדולה לניהול גמיש של התקציב, גם לאור התפתחותם של מיזמים מסוג חדש שיכולים ליצור ערך חברתי, כגון עסקים חברתיים.
לסיכום: מהמעט שהתרשמתי לגבי הצוקרברגים לאורך השנים – הם רגישים לצרכים חברתיים, קשובים לשיח החברתי, ורואים את המציאות על המורכבות שבה. אני חושבת שכל שלוש נקודות הביקורת צריכות להיבחן באופן מעמיק וכן.
——————————–
הפוסט התפרסם לראשונה ע"י שירלי קנטור בפייסבוק, ואני משתפת אותו כאן בהסכמתה.
לפוסט המקורי, בו התפרסמו תגובות וקישורים נוספים – מוזמנות ומוזמנים להצטרף לשיחה.
תגובה אחת בנושא “התרומה של הצוקרברגים: איטס קומפליקייטד”